מוקף בים התיכון

מצטער על שלא עדכנתי תכופות. לא הייתי עם עברית באירופה וכרגע באפריקה, מצאתי עברית. אכתוב בקרוב בפרוטרוט על אירופה ועל דברים חדשים.
 
הבלבול של הסוחרים המקומיים בהרבה מקומות, בד"כ מקומות המוגדרים כעולם שלישי, בדבר רצונותיהם של תיירים מערביים, נראה לעין. אם לפני 20 שנה תיירים חיפשו את המוכר, המקומיים הניחו שלטי "פאסט פוד" בכל מקום והאוכל המסורתי נדחק החוצה בפני המבורגרים ונקניקיות. היום התיירים מחפשים מה שנקרא אוכל מקומי ושלטי ה"פאסט פוד" שעוד נשארו, מיותמים, רק מרתיעים אותם.  
אז יש גם פה סוג של שוטה הכפר, כמו בכל מקום. אני נמצא עכשיו בג'רבא, עם חברי אלי פטל. ביקשנו מאדם שפגשנו בקהילה היהודית לקחת אותנו לבית קפה טוב באיזור. הוא התניע את האוטו וקרטענו כעשרה קילומטר אל בית קפה שנראה לא רע. אותו אדם, גם הוא מבולבל מרצונותיהם של המערביים, חזר על המילים "פופולארי" ו"אותנטי" באותם משפטים, משל מדובר במלים זהות. היה כיף להגיע לבית קפה שבאמת נראה טוב ולא "תיירותי" כל כך. היה מעצבן לשמוע שגם שרים ואנשים עשירים פוקדים את המקום.
אני ואלי חיכינו להתסלקותו של החבר כדי שנוכל לשתות קפה בשקט. הוא נעלם לכמה דקות ואז חזר ופניו הביעו ניצחון. "הבאתי לכם גמד" הוא אמר. קצת המומים השבנו שזה בסדר ואנחנו לא באמת מעוניינים בגמד. אך הגמד הגיע, ברגע מאד מביך מבחינתנו, לחצנו לו את היד והוא הסתלק. הקפה אגב היה מעולה, עם מי ורדים.
כמה ימים לפני כן, בכניסה לתוניסיה, חשתי בתדהמה המוכרת כשהאנשים בנמל מעבירים מיד ליד את הדרכון שלי. לישראלים שמגיעים בטיסות, דרך האוויר הם כבר התרגלו. רק הדרכון שלי עובר מיד ליד. קבוצה קולנית של שוויצרים וגרמנים שבאו עם ג'יפים לקרוע את הסהרה, כולם עוברים בחצאי שניות.
השוטרים עדיין מעבירים את הדרכון שלי בין כולם, מתעכבים על כל חתימה. שואלים אותי להעדפותיי הגיאוגרפיות. מצרים או ירדן ומה בכלל אני חושב על אמריקה.
24 שעות לפני כן, כשהאניה עוד הייתה קשורה בחבלים למזח בגנואה, העברתי על הסיפון שיחת חולין עם הולנדית שחיה במלטה כבר 12 שנה. חזרה מבית הקיץ שלה בפורטוגל, בהרים. קשה לה עם הלחות במלטה, עם ההרגשה הקלסטרופובית. שנינו מביטים בהנאה על שני הצעירים שהוזעקו על הווספות המסורתיות וכל תפקידם בעולם הוא להתיר את החבלים שעל האניה. המתיר הראשי, רגל אחת על הווספה ויד אחת אוחזת בסיגריה, מסתכל בשעמום מופגן על הקשר אותו הוא אמור להתיר.
הסימן ניתן, והמתיר מכבה את הסיגריה. לובש כפפה מלוכלכת ומתיר את החבל. בלי להעיף מבט אחורה, הוא עולה על הווספה בחזרה למרכז גנואה, לנוח קצת.
אין דבר יפה יותר מאשר לשבת על סיפון של אניה כשהים מסביב שחור ואינסופי.
אחרי שהשתחררתי מעמדת הגבול בנמל, המשכתי לטוניס עצמה. לקחתי מונית לתחנה המרכזית ושם עליתי על אוטובוס לילה לאי ג'רבא. אחרי 8 שעות, בשש בבוקר, ירדנו מהמעבורת שהובילה את האוטובוס לאי והגענו למרכז האי. במרכז, בשוק המרכזי, דייגים מתחילים למכור את מה שהים נתן במשך הלילה. מכרזים פומביים על דגים ודחיפות הדדיות. הרמדאן התחיל וכולם רוצים את הדגים הכי טובים.

 

מוכר דגים

אני ואלי מגיעים לבית שבו אנו מתאכסנים ומציעים עזרה במיון ובדיקת הדסים לקראת סוכות. צריך לבדוק שלשות. צריך לבדוק אורכים. אסור שיהיה פחות מ-24 סנטימטר. בייבי הדס.

 

נער מקומי בודק הדסים

עכשיו כל התושבים היהודים של האי מתמרקים לקראת כיפור. אוכלים יותר מדי כדי שלא יאכלו פחות מדי מחר.
שתהיה שנה טובה.

 

על המעבורת, בדרך לאי

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנפירי  On אוקטובר 15, 2005 at 12:06 pm

    תן קצת יותר תמונות מותק.
    ד"ש לתוניסאיות עם התחת הגדול.

  • רפרם  On אוקטובר 16, 2005 at 4:59 pm

    רביעי בלילה אני כבר יוצא לכיוון טוניס, לקחת את האוניה לאיטליה ואז לווינה.
    מסרתי ד"ש לבחורות, הן מוסרות את אהבתן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s