קאהיר – היום הרביעי (אחרון)

בשעה מוקדמת בבוקר שישי אני מזדרז לצאת לשוק המפורסם של קאהיר, אותו שוק שגם מצרים מן השורה פוחדים להגיע אליו. כדי להגיע אליו צריך להיכנס דרך האוטוסטראדה של מהדי או דרך עיר המתים.

שוק אל ג'ומעא (השוק של יום שישי) מכיל בעיקר זבל מסונן. אסלות משומשות, מרכזיות טלפוניות מימי הבריטים, מחשבי אטארי, לטאות ענקיות, לימונים וחתול. קיימת תחושה של אלימות לא מזיקה. כולם דוחפים, דחופים להגיע הלאה. לגמוא עוד קילומטר של השוק, לראות עוד דברים. אני רואה שם רחובות, חפצים, אורות ובני אדם יותר מאשר "את השמים ואת הארץ", תחושה נעימה של בדידות אמיתית.

 

צילום: אלי פטל

 

עיר המתים היא הכינוי לבית הקברות הענקי של קאהיר. המצרים קוברים בסגנון קבורה מצרי ולא מוסלמי. גאוות יחידה הם קוראים לזה. לפי מנהגי הקבורה המצרית, מייחדים למשפחות המתאבלים חדר שבו יתפללו, ליד הקבר. עם מצוקת הדיור בעיר הענקית, רבים עברו לגור בבית הקברות. באותם חדרים קטנים שליד המצבות. המצבות עצמן משמשות לתליית חוטי כביסה ומדי שישי מוציאים קצת זבל החוצה, אולי יצליחו למכור משהו.

יש משהו מעורר קנאה בנינוחות הקאהירית בכל מה שקשור לכסף, לעבודה. אין פה את אותם חלומות ביעותים של אמהות יהודיות על הצורך להיות עורך דין או רופא. אנשים פה מעדיפים לשבת בבית קפה ולשתות מיץ תות שדה מאשר להיות סגור בחדר עם פושעים או בבית חולים עם גופות. הכסף, או אמצעי המחיה, יגיע בסופו של דבר. אפשר למכור אסלה, אפשר לעבוד על הזוג האמריקאי עם הבעת הפנים המטופשת, למכור להם פירמידה קטנה.
כדי להסיר את אבק עיר המתים והשוק הסואן, אני מגיע למאריוט, המלון שהיה ארמון ונבנה כמחווה למוחמד עלי. המלון קיים בערך משנת 1869 ועומד, לתימהוני, עד היום. בכל תקופה עברו עליו מצרות התקופה. ישבו פה הבריטים ושיחקו עם הילידים. ישבו פה הגרמנים ושיחקו עם הילידים.
מספרים שאין התרוממות רוח יותר גדולה מאשר לשבת במרפסת של המאריוט, מול הנילוס, ולשתות לימונדה.
מחוץ למלון, אני מרגיש בשרה, חברתי המצרית. היא מזמינה אותי לסאקויה. מסעדה על גדות הנילוס. המלצרים תמיד זמינים בקאהיר. אנחנו מתיישבים ומגיע מלצר ועומד לידינו. הוא מחכך את ידיו ומתלוצץ עם עצמו. אנחנו מזמינים מנות ראשונות כמו בישארא, באבא גאנוש, עלי גפן.

שרה מזמינה "שישה", השם המצרי לנרגילה הפלסטינית. סקויה היא מהמקומות הבודדים בהם אפשר לעשן "שישה" בלי ללקות בצהבת. שם יודעים לנקות את ה"שישות" כמו שצריך. מלצרי ה"שישה" תמיד יחבשו תרבוש, אולי זכר קולוניאלי, אולי עניין של מסורת אמיתית.

 

שרה

אני מביט על ההשתקפות של הנילוס. מרגיש שהכול נגמר. מבטיח לשרה לחזור. לראות שוב. אני נפרד משרה בדרכי חזרה לירושלים. אני מביט אל הערב ברחוב וחושב על כל מה שאין צורך לחשוב עליו.