הרהורים כתומים

לפני 14 שנה הייתי בסמינר באלון מורה. את אחד השיעורים העביר הרב שלמה אבינר, שלימד אותנו, תלמידי כיתות י', שיר. "כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור בהיר". שיר של שורה אחת, שיר שאני עוד שר לעצמי.
באותם ימים, עם שיער סתור, כיפה קטנה בצד, הלכתי להפגנות הימין. בד"כ עם כולם. לפעמים אספתי חתימות לעצומות מוזרות. בעיני עצמנו היינו החבר'ה הטובים של המדינה הזו. אלו שרצים כל ערב חמש קילומטר (מאפרת עד אלון שבות) כדי שנהיה מוכנים לצבא. כך וכך מאיתנו הלכו למטכ"ל, כך וכך מאיתנו הלכו לטייס ולסיירת גולני, ציטטנו כמו מתהילים. אנחנו האליטה.
עשינו גם עבודה קהילתית עם נשים מבוגרות, עם ילדים שנשאו פיגור שכלי. אני זוכר שבימי שישי בכיתה ט' הלכנו כמה תלמידים לעזור בבניית היישוב בת עין.
אף אחד לא סיפר לנו על הערבים. על הפלסטינים. על כך שהם נמצאים חצי קילומטר מהישיבה התיכונית. על כך שבמחסום, כשחזרנו לירושלים, הם עמדו שם ואנחנו עקפנו. היינו הומאניים, אכפתיים בעיני עצמנו. לא דמיינו לרגע שיש משהו לא טוב במארג הזה. אני מנסה לשחזר את המחשבות שלי מאז, ואני לא רואה שינוי למחשבות שלי היום. זה אולי מוזר.
כשהייתי לראשונה במחסום צבאי, ב"ארז" (עזה), תפקידי היה לפקח על תקינות המחסום שבו שמרו בעיקר חיילי מג"ב. עמדתי לצד אחד המחסומים הרבים, כולם כללו דלת מסתובבת, שערים מגנטיים וביתנים בהם ישבו חיילות עם מחשב ובדקו את התעודות בכניסה. 
הפלסטינים שהורשו לצאת היו בד"כ מגיל 45 ומעלה, כאלו שלא מהווים סיכון. המחסומים נפתחו בד"כ בסביבות שלוש בבוקר, שעה שהפועלים התחילו לצאת.
הפועלים הפלסטינים עברו דרך השער עם ארוחות מוכנות בתוך כלי מתכת. הריח מכלי המתכת היה חד משמעי. דגים. הנשים קמו בבוקר והכינו לבעליהן ארוחות לצהריים. כלי המתכת עם הארוחות בתוכן, היו בקוטר של שמונה ס"מ לערך ובד"כ לא נבדקו. הם צפצפו בגלאי מתכות, אך הצצה קטנה פנימה וריח עז של דגים שהתפשט באזור לרוב הספיק כדי להעביר את נושא הארוחה דרך השער.
בשבוע השני לשהותי במחסום, בערך בסביבות שלוש בבוקר, אני זוכר שהיה עדיין חשוך לגמרי והיה אויר שנשא צינה נעימה. דרך המחסום עבר אדם מבוגר, בן שבעים בערך. דומה להרבה פועלים במראה. שיער לבן, גב כפוף עם ארוחה ביד ושקית של נעלי ריבוק ביד. אני עמדתי בצד והסתכלתי בשעמום על איך החיילים במחסום לוקחים אותו הצידה ועושים עליו בדיקה יסודית. הם ביקשו ממנו לרוקן את הארוחה שלו לרצפה. הוא סירב בתוקף. הם צרחו עליו ולקחו ממנו את כלי המתכת. הוא התנגד בכוח, ניסה לקחת מהם בחזרה את הארוחה שלו. הם היו שלושה. הם בעטו בו בכל הגוף והוא נפל לרצפה. את הארוחה הם שפכו עליו, והמשיכו לבעוט בו.
אני הייתי היחיד שראה. זה היה בצד, לא לעיני כולם. הוא הזכיר לי את סבא שלי. הוא התחיל לבכות, כמו שסבא שלי היה בוכה. ביבבות קצובות. אני גם התחלתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי פלסטיני.
 

קטע מתוך עבודת וידאו של הגר גורן: "מאדם לאדם"

לפני 3 שנים, במסגרת המילואים, התבקשתי להגיע לכלא מגידו. הדעות שלי מאז גיל 20 השתנו לגמרי. למג"ד אמרתי שאני מסרב לעשות מילואים בכלא של עצירים מנהליים והוא החליט לשלוח אותי לכלא שש ל-28 יום. באותם ימים, הרב שלמה אבינר, כתב בדף "באהבה ואמונה", דף שמחולק בבתי כנסת ברחבי הארץ בערב שבת, על כך שסרבנים דינם מוות לפי חוקי התורה.
אני עוד ממשיך לשיר את השיר שהוא לימד אותי.
לאחר הצבא לא האמנתי לדברים שאנשים אמרו לי. על המצב שבו הפלסטינים חיים. על כך שההתנחלויות בעצם באות על חשבון חופש התנועה של הפלסטינים. הלכתי עם קבוצה של פעילי שמאל לסייע לקבוצה של איכרים פלסטינים בדרום הר חברון לקטוף זיתים. הפלסטינים טענו שהמתנחלים יורים בהם בכל פעם שהם מגיעים לעצי הזית. הנחנו שאם נגיע לשם, זה יפסיק. אני חובש כיפה.
כדור אחד שרק לי ליד האוזן.
אולי מדובר בקיצונים, אולי הם לא מייצגים את כל הישוב. הם היו עשרה אנשים עם רובי M16 שיצאו לכיוון העצים והתחילו לירות. כשהם ראו אותי, ראו ישראלים אחרים, הם רק כעסו יותר.
לפני כחמש שנים עזרתי בכתיבת מאמר על המערות בדרום הר חברון. על כך שגירשו משם את הבדואים. נחשפתי לעובדות, על בשרי, שגרמו לי לשינוי קיצוני של כל השקפת עולמי.
אני מביט בילדים שמחלקים סרטים כתומים בצמתים, ואני נזכר בעצמי. כמה טהורה היא השקפה דתית פרגמאטית. כמה היא מפתה. כמה אנשים באמת זוכים להגשים הלכה למעשה, השקפות דתיות. אם הגל דיבר על "דת" כאמת מוחלטת, אזי "דת" שכוללת גם עיסוק אמיתי במשהו מוחשי היא משהו דומה לקתרזיס מדהים. אני מסתכל על הצעירים והצעירות ואני מלא קנאה.
אני לא כועס עליהם. הם לא יודעים מה באמת קורה סביבם. הרבה מהם גדלים לתוך המציאות הזו, אלו שהיו בגילי והתבגרו, עדיין חושבים כמו אותם ילדים. הם לא רואים את מה שקורה חצי קילומטר לידם ואני לא מאשים אותם. זו תודעה צרובה.
היו ימים שכעסתי על אלו ששמו כתום. לא הרמה האסתטית הפריעה לי (אני גם נגד כחול), הפריעה לי העובדה שמי ששם כתום בעצם מכריז על רצונו להמשיך את השליטה הצבאית בעזה. זה היה מפחיד בעיני.
היום, כשאני מסתכל על צעירות יפות שעולות לאוטובוס עם סרט כתום קשור להן לתיק, אני יותר מפויס. אני יודע שהן לא יודעות.
אני לא מתיימר להציג דעה ראשית, קובעת. אולי אני טועה לאורך כל הדרך, והמקרים שראיתי הם ספוראדיים. שהפלסטינים בעצם נהנים להישפט בבית דין צבאי על עבירות תנועה. שהם נהנים מהגבלת חופש התנועה. אני כן מתיימר להציג את דעתי האישית.
מהיכרות קרובה עם מנהיגים מתנחלים, עם היכרות עמוקה של כתבי הרב צבי יהודה, אני מתקנא בהם על הפרגמאטיות הדתית שהם חווים היום. הם גם ילכו לעולמם (בעוד הרבה שנים, בשיבה טובה) עם חיוך של ניצחון על פניהם. כמו קבוצות משיחיות אחרות לאורך ההיסטוריה.
המראות מגוש קטיף, מהמאבק בחיילים, מהקריאות "נאצים" מול נכדים של ניצולי שואה, הם לא משהו שנעשה במודע כדי לפגוע. זו פרקטיקה דתית שמעטים חווים, אם בכלל.
הלוואי עלי, משהו באמת אמיתי.

חזרתי מת"א וכתבתי משהו כמו אפילוג

ביום שלישי האחרון ביקרתי ב"יד ושם". אודה על האמת, לא הייתי שם מגיל קטן, למרות שאני גר ממש חמש דקות מהמקום. הייתי שנה שעברה בקפטריה החדשה של יד ושם כשנשלחתי מטעם "גלובס" לכתוב משהו הזוי נגד השימוש באסלות גרמניות.
לא הצלחתי לעצור את רגשותיי מול התמונות של חסידי אומות העולם. מבט בפניהם המפוחדות, מסירות הנפש שהייתה להם כשהחביאו יהודים, גרמו לי לדמוע.
המוזיאון החדש של "יד ושם", גוף שאני מתנגד לצורת ההנצחה שבה הוא נוקט, הוא בעל עוצמה רבה. הוא מציג הרבה תיעוד של וידיאו מהמאורעות מלפני עליית הגרמנים לשלטון. טקס שריפת הספרים מזעזע הרבה יותר כשרואים את זה בצורה חיה. גם את הילדים הערומים עם העצמות הבולטות.
היה קשה.
היה גם קשה לראות אח"כ את ילדי גוש קטיף, לאחר שהובאו כצאן לטבח לישובים המסוכנים ע"י הוריהם, עומדים בחוץ בבכי עם טלאים כתומים ומרימים ידיים, כמו הילד בגטו ורשא.
עצם המחשבה על ההשוואה הייתה מזעזעת. קשה מנשוא.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גרי אפשטיין  On אוגוסט 18, 2005 at 11:36 am

    מה שאתה מתאר מזכיר לי אלמנטים של כת.
    סגורה. בעלת חוקים עצמאיים. היררכית.
    מצד שני גם השמאל זה כת ככה ש….
    בניגוד לאמריקה כאן ההבדלים בין שמאל לימין הם בבחירה ולא באידאולוגיה.

  • חנן כהן  On אוגוסט 18, 2005 at 12:01 pm

    (היום ב Ynet מופיע מאמר דעות של יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת (נראה לי ארגון ימני) שטוען שהצבא שולט בעיתונאים ובמידע שמגיע מרצועת עזה. לתחושתי הוא צודק ואנחנו חיים באשליה שאנחנו יודעים מה קורה שם.)

    יש שני מכשולים שצריך לעבור.

    המכשול של הרצון לדעת והמכשול של זמינות המידע.

    חשבנו שהאינטרנט יעזור לעקוף את שניהם אבל אנחנו ממשיכים להתבדות.

    אנחנו בוחרים את הערוצים והערוצים בוחרים בשבילנו את המידע. הרצון לדעת מתבטא בהחלפת הערוצים. ואז אנחנו עוד פעם יודעים רק חלק.

    השאלה היא איך אפשר לגרום לבחירה רב ערוצית.

    .

  • רפרם  On אוגוסט 18, 2005 at 1:03 pm

    וזו מסיבה פשוטה, הם חושבים שהם יודעים.
    ברגע שאתה בטוח שאתה בסדר, אתה לא מחפש מה לא בסדר אצלך.

  • צח אומן  On אוגוסט 18, 2005 at 4:33 pm

    על היותך התאולוג הרשמי של הציונות הדתית.

    בחיייייאתתת,
    הצלחת להציג תמונת עולם פשטנית ומתנשאת, אך באופן מרשים תוך כדי הפגנת חזות אינטלקטואלית, מבינה משהו.

    הידד לך על שהארת עיננו הסומות.

    (רק אוסיף: יבוא יום וייתכן ומעטפת הדיסוננס הקוגנטיבי תסדק, אז גם תכירו בכך שגם לאנשים עם כיפה, או חלילה, כאלו ימניים, אכן יכולים לחשוב(

  • רפרם  On אוגוסט 19, 2005 at 1:10 am

    אין לי שום חזות אינטלקטואלית, לא תודה.
    אני כן נוהג לכתוב את מה שאני מרגיש.
    אנשי הימין (מה הכנסת פתאום אנשים עם כיפה?) אכן יכולים לחשוב, אבל בגבולות התודעה שלהם. התודעה שלהם לא מסוגלת לחשוב על פלסטינים כבני אדם.
    המשל המפורסם על התינוק שגדל באי בודד וזה היה כל עולמו, ממחיש זאת היטב בעיניי.

  • צח אומן  On אוגוסט 19, 2005 at 3:20 am

    כי אכן ישנם ימנים הרואים בפלסטינים בני אדם. אך לא, תודעתם מוגבלת, אינפאנטילית מתוקף היותם ימניים.

    אנשי השמאל אכן יכולים לחשוב, אבל בגבולות התודעה שלהם, התודעה שלהם לא מסוגלת לחשוב על ימניים כאנשים בעלי בינה.
    המשל המפורסם על על התינוק וכו",…

    נראה לי שהבהרתי את העניין.

  • רפרם  On אוגוסט 19, 2005 at 9:25 am

    מעצם הגדרתו, זהו דיון עקר.
    הימין במשך שנים קרא לטרנספר, קרא לשלטון צבאי על פלסטינים, התעלם מהפרות של הצבא ושלו של זכויות אדם, התעלם מהדמוקרטיה, התעלם מגירושים ומהריסות בתים של פלסטינים.
    רק אירוני הוא שכל הדברים להם קרא קורים לו עכשיו. רק אירוני הוא שהוא עומד על רגליו האחוריות ובוכה מרה על אובדן הדמוקרטיה. אירוני מאד לראות אנשי ימין מפגינים נגד טרנספר ונגד פינוי בתים.
    עכשיו, אני לא בא ולועג. אני באמת סבור שיש פה סוג של עיוורון כלפי הצד השני. כי הרי כמה מטומטם אפשר להיות.
    מקרה התעודות הכתומות הראה זאת היטב. במשך שנים הפלסטינים חיים כאזרחים סוג ב', כאשר התעודות הכתומות הן שמבדילות בינם למתנחלים עם התעודות הכחולות (הקיצר, אפרטהייד).
    כאשר המתנחלים (שאלה של צבע, כמה אירוני) החליטו להפוך את התעודות שלהם לכתומות, הם לא שמו לב לסב-טקסט המשתקף מפעולה כזו.
    שוב, הם לא טיפשים. הם פשוט לא רואים.

    עכשיו, אני יודע שגם חלק גדול, רוב רובו של השמאל, "לא רואה" מה שהימין רואה. לא רואה את הקשר שצריך להיות בין יהודי לארץ ישראל ועוד דברים אחרים. הם לא מצליחים להבין איך אדם יכול להתחבר ברמה מיסטית לאדמה וגם למות עבורה.
    כך טבעו של עולם, אנשים אוהבים לראות את מה שנוח להם וזה בדרך כלל לא נעשה במזיד. לכן בהפגנה אנשים צועקים אחד על השני, עד שמעלים עשן. בלי שום תועלת. ככה זה.

    המתנחלים לא רואים באמת את הפלסטינים. השמאלנים לא באמת רואים את הקשר בין יהודי לארץ ישראל.

    כולם או "גשר" יטענו שכולם מבינים את כולם.
    בפועל, אף אחד לא מבין אף אחד.

  • >X<  On אוגוסט 20, 2005 at 1:34 am

    הדתית של גוש-אמונים למשיחיות המרקסיסטית של חד"ש. סיפור אישי מעניין…

  • אהרון  On אוגוסט 20, 2005 at 6:24 pm

    וגם מעורר תקוה. תודה!

  • רפרם  On אוגוסט 21, 2005 at 9:38 am

    אני לא מרקסיסט.
    תודה על הדיאגנוזה.

  • עידוא  On אוגוסט 22, 2005 at 11:21 am

    היושר שנשמע מדבריך מעורר כבוד.
    אבל
    כל אדם וכל עם מהווה מכשול לחופש התנועה של האנשים והעמים שסביבו.
    גם הצרפתים מונעים את חופש הגישה של הגרמנים לים התיכון.
    וגם מדינת ישראל חוסמת את חופש הגישה של הירדנים לים התיכון.
    הסיפור על החיילים וארוחת הזקן מזעזע.
    אבל
    תנסה לחשוב קצת בפרספקטיבה, מה אנחנו תרמנו כאן לאזור, ומה הם תרמו?
    אנחנו תרמנו פיתוח, חקלאות, בריאות, רווחה. גם להם, וזה ידוע.
    הם תרמו מלחמות וטרור. בשם מה? בשם חופש התנועה?
    למה, כשהיה להם חופש תנועה הם בנו מדינה משגשגת, ואנחנו לקחנו להם אותה?
    ההתנהגות שלהם היא בוגדנית וכפויית טובה. במקום להתחנן בפנינו שנספח אותם בכל תנאי, הם עושים מה שהם עושים.
    למה? בשם חופש התנועה. גועל נפש.
    (תראה כמה טוב לדרוזים שהסתפחו אלינו לטוב ולרע.)
    למה? כי אין להם הנהגה אחראית. וזה למה? כי הם לא באמת עם. הם אוסף פרטים. שאחיהם במדינות ערב הפקירו אותם מסיבות פוליטיות.

    לא אמת?

  • עידוא  On אוגוסט 22, 2005 at 1:52 pm

    "הימין במשך שנים קרא לטרנספר, קרא לשלטון צבאי על פלסטינים, התעלם מהפרות של הצבא ושלו של זכויות אדם, התעלם מהדמוקרטיה, התעלם מגירושים ומהריסות בתים של פלסטינים. "
    סוף ציטוט.
    הגירושים הגדולים, הממשל הצבאי כל הרעות החולות שאתה מדבר עליהם לא בוצעו על ידי הימין המשיחי אלא על ידי השמאל השפוי. עד שבגין עלה לשלטון עברו הרבה שנות ממשל צבאי גירושים והריסות על ידי ממשלות ישראל.

    כך שהדיון באמת עקר.

  • עידוא  On אוגוסט 22, 2005 at 1:55 pm

    למה כלפי הדרוזים והבדואים הימין לא עיוור, וחרש ורומס ודורס?
    למה רק הפלשתינים? אולי הוא פשוט שפוי ויודע לזהות את אויביו ואת ידידיו, מה שהשמאל חדל לזהות מזמן?

  • רפרם  On אוגוסט 22, 2005 at 3:14 pm

    אני משתדל שלא לשפוט קבוצות אוכלוסיה לפי התרומה שלהם לאיזור. אני במקרה גם סוג של "מומחה" לאוכל ואני יודע שהרסנו פה חלק מהאיזון האקולוגי כשהכנסנו שיטות מערביות לגידול פירות וירקות. אתה אולי יכול לאכול תות שדה בקיץ, אך זה גם מזיק לך לבריאות וגם הורס את האיזון האקולוגי. השמירה של הפלסטינים על שיטות גידול ועל חקלאות רק שומרת על האיזור.
    אני לא רואה את הרלוונטיות של מדינות ערב כאן. אני בד"כ מסתכל על הפעולות שאני עושה. כיחיד או כעם. אם אנחנו מחליטים, וזו החלטה שלנו, לא לספח את הפלסטינאים, כדי לא להפר את המאזן הדמוגרפי וכדי שלא יצביעו בבחירות ובאותה נשימה גם הופכים אותם לאזרחים סוג ב', אני בבעיה. אם על עבירת תנועה, מתנחל ופלסטיני מאותו איזור נשפטים, לפי חוק, בצורה שונה, אני בבעיה. נמאס לי לשמוע על תכנית החלוקה שהם לא לקחו ועל כמה הסורים לא אוהבים אותם.
    בכל עם יש את הפרטי. ואני, כפרטי, מדבר עכשיו על מה שמפריע לי. מפריע לי שכספי המסים שלי הולכים למחסומים, הולכים למערכת השיפוט הצבאית שמפלה בין דת לדת. שאנשים בשם התורה שלי מצדיקים נישול של עם אחר. זה מאד מפריע לי.

    הגירושים והכל נעשו ע"י מפלגת העבודה. בעיניי הם לא שמאל ובטח לא שפוי. הם לא שמאל חברתי והם לא שמאל מדיני. אני לא אוהב לעמוד מאחורי מפלגה ולנופף באצבע. אני אוהב לומר את מה שאני חושב ודעותיי מוכרות.

    היחס של הימין לבדואים ולדרוזים גם הוא מעוור. אני לא מדבר רק על מה שקרה בשפרעם לפני שבועיים. הסיסמא "יהודי לא מגרש יהודי", הראתה זאת היטב. השילוב הזה בין לאומיות מסוג זה לדת מסוג אחר מצמיחה דברים מזעזעים. החיבוק המוזר לבדואים ולדרוזים הוא תלוי מבחינה פוליטית (ולא למשל לאומית!). איוב קרא הוא בסדר, אבל דרוזי סרבן זה לא.

    מי יתן וכו'.

  • רוני  On אוגוסט 23, 2005 at 1:47 am

    בכיין.
    התות שדה לא טעים ושפכו לערבי את הדג.
    בכל מיקרה אימא שלי תמיד אמרה לי לא לקנות פירות וירקות אצל הערבים כי הם משקים עם ביוב (לא משנה מי הממשלה שסידרה להם אספקת ביוב קבועה במקום מים)

  • Michael Bergman  On אוגוסט 29, 2005 at 3:40 am

    Shalom Rafram,

    I missed the main flow of comments – but here it is anyway

    But as a footnote to your post, I wanted to add a prayer that more people will step out of their personal sphere of ‘I know’ and ask themselves a question or two

    From the perspective of a long-gone Yored, who is probably just too far out by now to look back and contemplate a strong emotional connection to land and nation, I can totally relate to your wonder, maybe even yearning, for the level of connection, or maybe commitment, to a paradigm, a belief , or a way of life, so steeped in conviction of what is right and what is wrong. It is the bane of the liberals that their light-hearted approach to integrity – the innate knowing of the failing of humans seen in oneself and recognised in others, leaves them with no intensely moral book of rules. The simple ‘don’t do onto others what you don’t like done to yourself’ does not deliver the burning bush of righteousness. It is the lack of conviction in one’s own truth that let one see the other; it is the same shortcoming that leaves one with no absolutes

    But there is a point of light in that – hevel havalim hakol havel. Bottom line is that life measures us by our actions to fellow human beings, not our preferences to creed or groupings. The very narrow bridge that delivers us does not mention that we should not be afraid from this group, or that denomination. It says ‘lo le-fached klal’. Nothing is our enemy and there is no ‘other’ bar our projected enmity born out of our own fears. – Kol ha-sh-aar, zil oo-gmor

    I want to add something that landed on my cyber door step, this morning and seems relevant, like you, I found the pictures of the teenage girls in orange patches disturbing, and whoever confused them that much should be shamed in public. I do not know the writer but as it was put in the public domain I hope it OK with her. I am posting it in the next comment

  • Michael Bergman  On אוגוסט 29, 2005 at 3:43 am

    נִצוֹלֶת שואה.

    בראשית אוקטובר 1941, פקדו, שליטי גטו קובנה, על תושבי "הגטו הקטן" להתפנות ל"גטו הגדול".
    על גשר העץ, שחיבר בין שני חלקי הגטו, עמדו אנשי גסטאפו ופורעים ליטאים, והמטירו מכות על העוברים על פניהם.
    הייתי ילדה רגילה בת 5, כזאת שבוכה כשכואב, אבל אמא שלי אחזה בידי בחוזקה וסיננה, בין שיניים חשוקות מכאב: "רותי, רק אל תבכי לי עכשיו".
    כשההורים שלי הכינו אותי ליציאה מהגטו, אל המסתור, אצל חסידים ליטאים, אמא שלי שיננה באזני וחזרה: "אף אחד לא אוהב ילדות בוכיות".
    כשהגענו לארץ, קבוצות ילדים עצובים, שוב חינכו אותנו לא לבכות.
    ומאז אנחנו לא בוכים. חיים ביניכם כואבים וגאים – לא בוכים.
    שלא להכביד עליכם. שלא לגרום לכם צער. שלא יאמרו בגויים…

    המשפחה היהודית מגוש קטיף, שענדה, על חזות ילדיה, מגן דוד כתום, זכר לזה הצהוב, שאולצנו לשאת, ולימדה אותם, בכל אופן לא מנעה מהם, לצרוח ולילל בהרמת ידיים – שברה את לבי. לא מצער, אלא מכעס ובושה. הם, בקנאותם קצרת הרואי, שמו ללעג גם את קרבנות השואה וגם את ניצולי השואה. גם אותי, גם את אמא שלי.

    יש, בין ניצולי השואה, שבוחרים לוותר על תואר הכבוד, המפוקפק הזה,ומעדיפים להיקרא: שרידים. אני, שמרגישה מבוזה ומנוצלת, בוחרת לי בתואר חדש:
    אני – "נִצוֹלֶת שואה".

    רות אלפרן בן-דוד. טבעון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s