קאהיר – היום השני

לפי מסורת כל הנסיעות הגדולות, המכתיבה ביקור במקומות המונומנטאליים, הרגשתי מחויב לראות את הפירמידות. התקציב הכללי של המסע אמנם העמיד בסכנה גחמה כזו, האזור שורץ נוכלים בלתי עמידים בייחוד לפתאים כמוני, אך ניסיון מאומץ לחסוך כמעט והצליח. ההרגשה מוזרה, עד שאתה משוכנע שפענחת את הקוד התיירותי, אותו קוד מגיע וטופח לך על הפנים.
 

סייד ניגש אלי בקרן רחוב ליד כיכר ת'לעת חארב. פרצוף מנושף, מבנה גוף מוצק, כבן שישים. מתחיל בשיחה באנגלית טובה. מציין, כמו כל הנוכלים, את קבלת הפנים אליה הוא מחויב ומזמין מייד לקפה. מספר על העבודה שהוא עכשיו סיים, משמרת לילה. על הריטואל של הקפה לאחר העבודה ולקיחת האוטובוס בחזרה לגיזה, הביתה. למשפחה. מעורר חמלה באופן מיידי, אי אפשר שלא לחוס עליו. יודע הוא גם לדבר, נגע לי ללב כישרון סיפורו. סיפר על עברו הספורטיבי, על ילדיו המוצלחים. כששמע שאני בדרך לגיזה ביקש ממני חתיכת נייר ועיפרון. הדף היחיד שהיה לי בתיק נשא מתכונים של פונג'בי שהביא לי חבר הודי שפגשתי באיטליה. על גב הפונג'בי שרטט סייד פירמידות. כרב אמן חישב את המרחקים ולא שכח להוסיף חתימה בצד השמאלי של תחתית הדף. באופן טבעי הזמנתי אותו להצטרף למונית לגיזה ובאופן טבעי אף יותר הוא כיוון את המונית לחבריו ליד הפירמידות שדרשו מחיר מופקע. מאוחר יותר התגלה שסייד בכלל לא גר בגיזה. קאהיר היא עיר מוכת אבטלה וצריך להרוויח ממשהו מתישהו. 
 

 
ארכיטקטורה מעבירה בי נחשולים של התרגשות, משל אישה עומדת מולי. מתנשאת ומביטה. היה משהו בזווית של הפירמידות שהזכיר לי עמידה מזרחית. עמידה בזווית שכולה אמרה מנוחה. גם האבנים בצד, אלו שעוד לא הספיקו להיכנס למשולשים הגדולים, המחישו את תמצית האזור. לאט לאט. אין למה למהר, בסוף כולנו נשכב תחת פירמידה כזו או אחרת.
הריקוד של הדרווישים בתורכיה תמיד מילא אותי רצון מעורפל לבוא ולצפות בריקוד התפילה. כשנודע לי על קיומם של דרווישים בקאהיר, הגעתי מיד למצודת מוחמד עלי, שם הייתה אמור להתחיל התפילה. 
 

 
בכניסה למצודה פגשתי את המנקה שחייך אלי חיוך רחב ושאל באדיבות של מדריך תיירים אם אני צריך עזרה, בהומור מאפיין מדי. שיתפתי פעולה והילכנו כמו תייר ומדריך. הוא הראה לי את השירותים בחיוך רחב ואחר כך ליווה אותי לתצפית של המצודה, משם הצלחתי לראות חלק גדול מקאהיר. קאהיר נראתה כזיכרון קטן ובלתי צפוי. העננים נראו מחבקים את השמיים והרגשתי פלא קטן, הרגשתי שהטבע הולך ומתקרב. 
 
פאנורמה של קאהיר
 
למצודה הגעתי מוקדם מדי ואת הזמן שנותר לי לתחילת מופע הדרווישים החלטתי לממש בטיול קצר מסביב למצודה. מאחורי המצודה נמצאים מוסכים עם גרסאות עבודות יד של "שישה" (נרגילה) ומוסכניקים שיושבים ומעשנים בנינוחות מדבקת. משעשע במיוחד השימוש במילה האלקטוראלית "הנד מייד", עבודת יד, בכל מקום. משל משהו בעיר הענייה הזו אינו כזה.
אני נכנס לגן ובכניסה אני מתבקש לשלם חצי פאונד ומוצא עצמי מצטרף לעשרות זוגות צעירים. הגן, כך מסתבר, נועד לפרק קתארזיס של זוגות מבוישים. אני מתיישב על ספסל, לבד, ומתחיל לכתוב מלים זרות לי. לאחר כשעה ניגש אלי אדם חביב ומציג עצמו בשם אשרף. 
 

 
אשרף הוא האינג'יניר של הגן. לאשרף מבט טוב לב, עצוב. אותי הפליאה החמימות המיידית שלו. מין משהו שעבר מהעולם. לאשרף שלושה ילדים, מרתה, ריאן וראני. הוא משתדל מאד למצוא חן ואני מרגיש מבוכה. הוא מדבר בהערצה על רבין ובגין והמבוכה רק גדלה. האנגלית שלו לא טובה אך יש לו לטינית של אוניברסיטה, זו שבעזרתה מגדירים צמחים. הנה פיקוס ניטידה הוא מתיז משיניו הלבנות והנה פיקוס אלסטיקה ורדיכו. אני מחייך אליו ברוך ומרגיש שבוי אצלו.
אשרף, חבר חדש, מציג בפניי את חבריו. חוסני עובר עם הילד שלו ומבקש שאצלם אותו. הם מתרגשים ואני מרגיש קצת מוזר. עוד חברים של אשרף מתכנסים. סלאח הוא חצי עיוור וריאם הוא בחור צעיר ומבויש. ריאם מחייך בהבנה לסימן של אשרף וכמו בריטואל אינסופי יורד לשוק למטה ומביא ארוחת צהריים, פול עם פיתות. הם מזמינים אותי לאכול איתם ואני מתנצל שכבר אכלתי. 
 

חוסני

 

 

ריאם

 

סלאח

 

ליד המשרד של אשרף יש עצים של תותים וענבים. במשרד יש שולחן ירוק ומאוורר אחד. כשאנחנו יוצאים אני למד מאשרף שצמח המנדליה טוב לשיניים. חצי יום העברתי פה ואני רוצה לחזור, לראות את הפרצופים. אולי צריכה להיות נסיעה אחרת שממנה כבר לא צריך לשוב, אולי צריך שלא להיות.
אני חוזר למצודה שם אני ממתין ליד השער למופע הדרווישים. בכל דקה פולטות המוניות עוד ועוד תיירות צרפתיות קשישות שממלמלות בערבית בלתי אפשרית לשומרים המזועזעים.
בפנים, במצודה, הדרווישים מתחילים באותה תפילה הממכרת שגורמת לשיכרון חושים ואני, אחרי יום תמים של התרוצצויות, עייף ואיני רוצה לישון. מהרהר שוב באשרף, במבטו הנבוך ומבטיח שוב לעצמי, לעצמו לשוב.
 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  On יולי 9, 2005 at 1:58 pm

    תודה וברוך הבא!
    בפעם הבאה שאתה נושא, תחביא כמה מאיתנו בתיק היד.
    נשב בשקט.

  • קורינה  On יולי 9, 2005 at 2:00 pm

    יצא לי נושא, במקום – נוסע.

  • גרי אפשטיין  On יולי 13, 2005 at 10:40 am

    תודה וברוך הבא!
    בפעם הבאה שאתה נושא, תחביא כמה מאיתנו בתיק היד.
    נחטט באף.

  • גרי אפשטיין  On יולי 13, 2005 at 10:41 am

    יצא לי נושא, במקום – מתנשא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s