קאהיר – היום הראשון

 

נדמה שהשנים מצליחות להשכיח רק דברים שוליים. אני זוכר חצאי חיוך ואנשים טובי מבט. אני נוסע לקאהיר וכבר בהמתנה לאוטובוס, מרגיש שאני חוזר לארץ מוכרת. ועמודי החשמל הרצים מולי מעבר לחלון, במהירות בהולה, מזכירים גם הם אנשים מוכרים. רוצה לצלם את טיפוסי החשמל אך מקשיב לעצמי ונשאר לבהות.  
והנה יצאתי ממנהרת סואץ וכבר הגעתי לקאהיר וקידמו את פניי קולות האנשים הממהרים, נזיפות השוטרים העומדים תדיר במרכזי הצמתים. השוטרים יודעים שההרתעה העיקרית היא טבילת הרפורט ברוק והדבקתו על השמשה הקדמית. הפרצופים המפוחדים של הנהגים מאשרים.

ממשש בתיקי את בקבוק היין שהבאתי איתי. מה להביא? תביא יין. יין טוב? יין. כתבה לי מכרה מצרית. לחיות תחת שלטונו של מובראכ אינו דבר פשוט, ודאי לא לאנשים שאוהבים לנהל את הארוחה לצד הטעמים המשכרים של היין. בפתקאות הצהבהבות שנכתבו בבתי קפה תל אביבים מופיע בית הקפה גרופי. לך לשם, שתה קפה יקר וכתוב משהו. בדיוק ליד השולחן שרילקה ישב וכתב באותם ימים. תזמין את התה שפיקאסו תמיד הזמין. תגיד שהיית שם. באותו קפה שסימל פעם את קאהיר כמרכז הארוטי של העולם.
היום הכניסה לקפה מאוכלסת בחנות עוגות למוסדות צדקה מוסלמים.

ישבתי עם קפה ושרבטי באוויר צורות משונות, מנסה ללכוד את השרבוטים שכבר אוכלסו בחלל הזה. הזמנתי בסוף גם קרואסון יבש, אני כבר לא יודע מאיפה זה יגיע.
אני יוצא החוצה והמילה היחידה שיוצאת ממני היא גיבוב. לא ההרכב, המילה. גיבוב של אנשים, של סחורות בחלונות הראווה. מרגיש שהמחשבות שלי גם הן נערמות להן אחת על השנייה במין מגדל.
לפני שנתיים פגשתי אדם שסיפר לי על מסעות גדולים שעבר. סיפר שראה נשים מתאהבות בגברים, ראה איך רוח האדם משתלטת על הכול. פגישות עראיות עם נוודים כמוהו הביאו אותו להאמין אמונה עיוורת בארכיטקטורה. זלזל באותם המעריצים אדמה, היא שטוחה מדי חזר כמה פעמים.
הלילה כבר הפך לעובדה זמנית ואני חושב להיכנס לבית קולנוע. אני עולה על מונית ומהחלונות משתקפים אלי בובות וסוסים מסוכרים, רמז ליום הולדתו של הנביא שממשמש ובא.

אנשים אדיבים חיים בקאהיר. מפנים אותי לסרטי פעולה אמריקאיים כשאני מעלה בפניהם את המילה סינמה. אך את סמיה ג'מאל אני רוצה לראות ואני מוצא את עצמי באולם קולנוע בן 2500 מקומות עם תאים פרטיים כמו באופרה, צופה בקומדיה מצרית שאיני מבין בה דבר. רק את שפת אוכלי האדם הקטנים שמסתובבים בחוץ ומנסים למכור לי פפירוס אני מצליח להבין.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדי  On יוני 19, 2005 at 7:35 pm

    מעניין, במקום דיווח לאקוני הצלחת לייצר את האווירה שבעיר. (ואפילו קצת את הריח והצבע
    סיקרנת אותי לגבי האנשים, מקווה שתפרט עוד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s